מי מחזיק אותך מלמטה?

**scroll down to the English version.

עליתי לקומה 16. תל אביב.

איזה נוף מדהים. גגות עד האופק ומיליוני דודי שמש.

50 גוונים של אפור 😉.

אפשר היה לראות אפילו את הים מרחוק.

עמדתי שם מוקסמת והרגשתי הו....כה רחוקה מעצמי.

מוזר להרגיש את שני הדברים האלה יחד. גם מוקסמת וגם מרוחקת.

לא מקורקעת. רחוקה מהמקור.

אדמה.

יש אנשים שרואים באדמה ליכלוך. רוצים להתנתק ממנה, להתרומם ממנה, לשכוח אותה.

לרצף את החצר בבטון או לכל הפחות בדשא סינטטי. דשא שלא מתייבש ולא צומח, לא מלכלך ואין בו חרקים ובנוסף גם לא צריך להשקות אותו. מושלם.

אני לא מתחברת ללייף סטייל הזה .

אם אין לי אדמה בחיים משהו מאוד לא נכון קורה לי. אני נהיית מדוכדכת.

אני רוצה לפתוח את הדלת כל בוקר, לצאת ולעמוד יחפה על אדמה חמימה ולקבל לתוכי את האנרגיה האינסופית של היקום.

✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨

"תראי איזה יופי כל האורות מתחתינו" אמר המארח. זה באמת היה קסום ונפלא.

בחיים שלי אני מעדיפה שהאורות מעלי ולא מתחתיי.... ברקיע זרוע כוכבים מנצנצים.

Downtown Chicago

Sky full of stars

האדמה הטובה הזאת אם רק נותנים לה הזדמנות היא ישר נותנת בחזרה פי עשר.

היא מקבלת לתוכה כל חומר אורגני והופכת אותו להיות חלק הומוגני ממנה.

יש לה ריח של חיים. ריח טוב, מסתורי, עמוק.

היא מצמיחה מתוכה את החיים עצמם. אדמה יודעת לתקן את עצמה מנזקים שאנחנו בני האדם עושים.

יש בצפון קליפורניה חוף ים שנקרא חוף הזכוכית. בעבר זה היה מזבלה שנהגו לזרוק בה זכוכיות מכל סוג. עם השנים הים ליטש, הבריק והחליק את שברי הזכוכית והפך אותם למרגליות נוצצות בשלל צבעים. היום זה אתר תיירות והמוני אנשים באים לאסוף את הפסולת שזרקנו בעבר והטבע הפך לאוצר.

אף פעם לא תראה איילה אוכלת בכלי חד פעמי, פרה שמשתמשת במגבונים לחים, או ציפור שבונה את הקן שלה מבטון...כל יצור למעט האדם מרגע לידתו ועד מותו חי בהרמוניה עם הטבע. לא מייצר שום פסולת שהאדמה לא יכולה לו. ואז הולך לעולמו מתקמפס וחוזר חלילה.

♾️

מתחת לפני הקרקע, מתרחשת תנועה שקטה ועמוקה.

שם פועלות הפטריות. "רשת אינטרנט" מערכת תקשורת טבעית, חכמה ועדינה.

הן מפרקות עלים שנפלו, שורשים ישנים ועץ מת, והופכות אותם למזון חדש לאדמה. הן סוגרות מעגלי חיים ומזינות את הצמחים שסביבן.

יוצרות קשרים בין שורשי הצמחים, מעבירות מים, מינרלים ואפילו מסרים. בלי חוטי נחושת ובלי קליטה, רק חכמה עתיקה של אדמה.

ביהדות יש מושג שנקרא שנת שמיטה. כל שנה שביעית מניחים לאדמה החקלאית לא מעבדים אותה, נותנים לה להתחדש.

בשמיטה האדמה נושמת.

היא נחה ממחרשות ומידיים, מתכסה בשקט ובלחות.

שנה אחת מתוך שבע שבה האדם מפסיק לעבד, והאדמה חוזרת להיות חופשייה.

זמן של ריפוי, של אמון, ושל זיכרון עתיק. השפע איננו שלנו, אלא מתנת חיים משותפת.

יש ימים שאני מרגישה שאנחנו חיים בעולם שמרים את הראש כל הזמן למעלה.

אל השמים, אל המסכים, אל שאיפות גבוהות ובלתי נגמרות.

כמעט שכחנו את הפשטות של הטבע, של האדמה שמתחת לכפות הרגליים, את כח הכבידה, מה שמחזיק אותנו באמת.

פעם, האדמה הייתה הבית.

אנשים עבדו, נגעו, זרעו, נאנחו, נחו וחיו בקצב של עונות השנה.

היום נדמה שאנחנו חיים בקצב של עדכונים.

אנחנו מודדים את עצמנו לפי גובה, מהירות, כמה עלינו, כמה התרחקנו, כמה לייקים קיבלנו. אנחנו נועלים נעליים כל היום. יש ביננו לבין האדמה חיץ.

אני אוהבת קידמה, טכנולוגיה, רשתות חברתיות, אינטרנט מהיר, ולצד זה שומרת באהבה ובפליאה על הקשר שלי עם המקור. עם האמא הגדולה והמרגשת כל כך של העולם.

אמא אדמה. 🌱

Who holds you from below?

I went up to the 16th floor. Tel Aviv.

What an incredible view — rooftops stretching to the horizon and millions of solar water heaters.

Fifty shades of gray 😉.

You could even see the sea in the distance.

I stood there, mesmerized and at the same time, felt so far away from myself.

Strange how those two things can coexist: enchanted, yet distant.

Not grounded. Disconnected from the source.

Earth.

Some people see earth as dirt , something to get away from, to rise above, to forget.

They pave their yards with concrete or, at best, cover them with synthetic grass.

Grass that never dries, never grows, never gets dirty, and has no bugs.

No watering needed. Perfect.

I can’t relate to that lifestyle.

When there’s no earth in my life, something inside me feels off. I get gloomy.

I want to open the door every morning, step barefoot on warm soil, and receive into me the infinite energy of the universe.

✨✨✨✨✨✨✨✨✨✨

“Look at all those lights below us,” said my host. It really was magical.

But in my life, I prefer the lights to be above me , in a sky full of shining stars.

This good earth , if only given a chance , always gives back tenfold.

It takes in every bit of organic matter and turns it into part of itself.

It smells of life , a deep, mysterious, wonderful scent.

From within it, life itself grows.

The earth knows how to heal itself from the damage we humans cause.

In Northern California, there’s a beach called Glass Beach.

It used to be a dump where people threw all kinds of glass.

Over the years, the ocean polished and smoothed the shards into glittering gems of every color.

Today it’s a tourist attraction . crowds come to collect the very waste we once threw away, now turned by nature into treasure

You’ll never see a deer eating from a disposable plate,

a cow using wet wipes,

or a bird building its nest out of concrete.

Every creature except humans, from birth to death, lives in harmony with nature , producing no waste the earth cannot handle.

And then it returns, decomposes, and the cycle begins again.

♾️

Beneath the surface, a quiet and profound movement takes place.

There, the fungi are at work . nature’s own internet, an intelligent and delicate communication network.

They decompose fallen leaves, old roots, and dead wood, turning them into nourishment for the soil.

They close life cycles and feed the plants around them,forming connections between roots, transferring water, minerals, even messages.

without copper wires or reception, just ancient earth wisdom.

In Judaism, there’s a concept called Shmita . the Sabbatical year.

Every seventh year, the land is left fallow, untouched, given time to renew.

In Shmita, the earth breathes.

It rests from plows and hands, wrapped in quiet and moisture.

One year out of seven when humans stop cultivating, and the land becomes free again.

a time for healing, trust, and ancient memory.

Abundance does not belong to us; it’s a shared gift of life.

Some days I feel we live in a world that’s always looking up to the sky, to screens, to endless aspirations.

We’ve almost forgotten the simple truth of the ground beneath our feet,

the force of gravity, the thing that truly holds us.

Once, the earth was home.

People worked, touched, sowed, sighed, rested, and lived in rhythm with the seasons.

Today it feels like we live in rhythm with notifications.

We measure ourselves by height, speed, likes, how far we’ve climbed, how far we’ve drifted.

We wear shoes all day, a barrier between us and the earth.

I love progress, technology, social media, fast internet and at the same time, I hold with love and awe onto my bond with the source,

with the great, magnificent mother of us all.

Mother Earth. 🌱