פעם עברה פה רכבת

***Scroll down for English version

סיפור קטן מהעולם הגדול.

במרחק 20 דקות נסיעה מהעיירה שלי יש מקום קטן יותר. אי אפשר לקרוא לזה עיירה זהו ישוב לא מאוגד. אין שם שום שירותים. לא תחנת דלק , לא חנות מכולת, אין סניף דואר, או גן ילדים.

70 אנשים גרים על צלע ההר, מעל לנהר הזורם בשצף. מקום בו שני נהרות נפגשים מתחת לגשר ענק ומתאחדים לנהר אחד גועש. Eel River.

המקום הקטנטן הזה הוקם בשנת 1912 סביב פסי רכבת משא שעברה ממש בליבו של הישוב בדרכה למפעל כריתת עצים שהיה בעיירה שלי.

הרכבת עצרה שם לרגע ואנשים ירדו למלון /מסעדה שסביבו נוצר עולם ומלואו.

בשנות ה 60 מפעלי העץ שגשגו והמקום הקטן משך אליו משפחות צעירות והנה נפתח שם בתוך היער בית ספר יסודי.

בשנות ה70 תעשיית העץ קרסה, המפעלים נסגרו ואיתם גם הרכבת. המלון נותר שומם, נסגרה המסעדה, התושבים עזבו .

נסגר גם בית הספר הקסום.

הטבע לקח חזקה על מה שנעזב. פסי הרכבת הוצפו, התפרקו ועצים צמחו בין המסילות.

בשבוע שעבר הוזמנתי למסיבה בישוב הקטן . הכתובת שקיבלתי הובילה אל בית הספר הישן. חבר קנה ושיפץ אותו והמסיבה התקיימה בכיתה שהיא בעצם החלל היחיד. חדר רחב ידיים, עם תקרה גבוהה, חלונות אל היער שבחוץ, קמין עצים גדול במרכז הכיתה ולוחות גיר סביב סביב.

המסיבה היתה מתוקה כמו פעם, עם פרחי בר על השולחנות , שמפניה ואוכל פשוט וטעים להפליא. יכולתי להרגיש את האנרגיה של בית הספר, את הסיפור הישן והפסטורלי שלו , את התמימות והרומנטיקה של מקום כזה. דמיינתי את הכיתה הקטנה עם הילדים והמורה, חיים את הטבע במלוא עוצמתו לומדים בתוך יער, חווים חופש.

זה היה מרגש ומיוחד כך כך. לקינוח נורו זיקוקים מרהיבים אל השמיים. כי אפשר....

בית הספר הישן

הרגשתי שאני נמשכת למקום הזה שבא לי לספר את הסיפור שלו. נסעתי שוב לעשות סיבוב להעיף מבט. פגשתי אנשים מטיילים עם הכלב שאלתי קצת שאלות....

כיום זה לא יישוב פעיל, אלא קהילה זעירה ומבודדת מאוד, כמעט כמו “שארית היסטורית” של מה שהיה פעם תחנת רכבת חיה.

התושבים שעדיין גרים שם חיים בשכנות טובה ובערבות הדדית. מגדלים ירקות ויורדים ברגל לטבול בנהר.

בכל פינה ברחוב יש ספסל שפונה לתצפית נוף אחרת. אפשר ללכת על מסילת הרכבת העזובה, לחצות את הגשר הגדול לשבת מעל לנהר על ראש ההר ולנשום.

כל כך לנשום.

האגדה מספרת שביום עצמאות של אמריקה ב 4 ליולי היו התושבים סוגרים על דעת עצמם את הגשר הגדול משני צדדיו ועורכים מסיבת עצמאות עם ברבקיו, בירות וזיקוקי דינור. מעין הווי פרטי. מי יגיד להם משהו? אם נקלעת לשם במקרה יכולת או להסתובב לאחור או לרדת מהרכב ולהצטרף למסיבה.

הטבע פראי וקרוב לבתים. חברים שגרים שם ראו אריה הרים, קוגר ודובים בחצר הפרטית שלהם.

אחד הבתים שייך למכר שלי ונמצא ממש על קצה הצוק. הגשמים מכרסמים בשולי ההר ומפולות אדמה נופלות לנהר ומקטינות בכל חורף את החצר שלו יותר ויותר. הבית כבר ממש ממש קרוב לקצה, אבל הוא מחייך באומץ וטוען שימשיך לגור שם כל הבית עומד על תילו. ואני מאחלת לו שהטבע לא ירחיק לכת במקרה שלו.

בהעדר סניף דואר ובשל המרחק בין הבתים נקבע מקום מרוכז לכל תיבות הדואר של התושבים. וזה נראה ככה.

כשאנשים באים לבקר אותנו וחושבים שאנחנו כל כך מרוחקים ונידחים אני מספרת להם על המקום הקטנטן הזה. לעומתו אנחנו ממש עיירה מסודרת עם תחנת דלק, בנק, סופר מרקט, בית ספר, ספרייה ובית קפה.

כבר הבנתי שהכל יחסי....

Once a train passed through here

A small story from a big world.

About a 20-minute drive from my town, there’s a place even smaller. there are no services at all. No gas station, no grocery store, no post office, no kindergarten, It’s a small, secluded place shaped mainly by its people.

About 70 people live there, on the side of a mountain above a rushing river. It’s a place where two rivers meet beneath a massive bridge and merge into one powerful stream-the Eel River.

“Dos Rios” in Spanish means two rivers.

This tiny place was built in 1912 around a freight railway that once ran straight through its heart, on its way to a lumber mill in my town.

The train would stop briefly, and people would step off into a hotel and restaurant, around which a whole little world grew.

In the 1960s, the timber industry thrived, and the small place attracted young families. A little elementary school opened right there in the forest.

In the 1970s, the timber industry collapsed. The mills shut down, and with them, the train stopped running. The hotel stood empty, the restaurant closed, and the residents left.

The charming little school closed as well.

Nature slowly reclaimed what had been abandoned. The railway tracks flooded, broke apart, and trees began growing between the rails.

several weeks ago I was invited to a party in this tiny place. The address led me to the old school. A friend had bought and restored it, and the party took place in what used to be the classroom, the only real space there.

A large room with high ceilings, windows opening out to the forest, a big wood-burning stove in the center, and chalkboards all around.

The party felt sweet and nostalgic. wildflowers on the tables, champagne, and simple but incredibly delicious food.

I could feel the spirit of the school, its old pastoral story, the innocence and romance of such a place. I imagined the small classroom filled with children and a teacher, living immersed in nature, learning in the forest, experiencing freedom.

It was deeply moving, truly special.

For dessert, stunning fireworks lit up the sky. Because… why not?

I found myself drawn to this place, wanting to tell its story. I drove back again just to wander and take another look. I met people walking their dogs and asked a few questions.

The residents who still live there share a strong sense of community and mutual care. They grow vegetables and walk down to the river to swim.

On every corner, there’s a bench facing a different view. You can walk along the abandoned railway, cross the great bridge, sit high above the river,and just breathe.

Really breathe.

Until not long ago, every Fourth of July, the residents would, on their own initiative, hold an Independence Day party right there on the bridge. Their own private tradition.

Who was going to stop them? If you happened to pass by, you could park your car and join the celebration.

Nature there is wild and close, very close. Friends who live there have seen mountain lions, bobcat, and bears right in their own yards.

One of the houses belongs to someone I know. It sits right on the edge of a cliff. Winter rains eat away at the mountainside, and landslides fall into the river, shrinking his yard more and more each year.

The house is now very, very close to the edge, but he smiles bravely and says he’ll keep living there as long as the house still stands.

I truly hope nature won’t go too far, at least not in his case.

With no post office and the houses spread far apart, the residents set up a shared mailbox area.(see the pic above)

When people visit us and think we live in such a remote place, I tell them about this tiny community. Compared to it, we’re practically a proper town, with a gas station, a bank, a supermarket, a school, a library, and a café.

I’ve come to understand, everything is relative.

Big thank you to Marty "chip sips" for his help, information and great photos.