First Trip Around The Sun
- carmel's point of view
- 20 בינו׳
- זמן קריאה 7 דקות
***Scroll down for the English version
הבלוג שלי חוגג שנה. 💃
זאת אבן דרך שאני רוצה להתעכב עליה.
YAY אני מריעה לעצמי
לא ממש האמנתי כשיצאתי לדרך שאוכל לסכם שנה שלמה.
פרסום הפוסט הראשון היה רצוף בחששות והיסוסים ולקח לי שנתיים להעיז ולפרוץ.
הרעיון היה של בת דודתי והיא דרבנה אותי להתחיל.
"את מצלמת כל כך יפה" היא אמרה "הסיפורים שלך מרתקים כמו ספר אגדות מעולם אחר. אני בטוחה שאנשים יעופו על זה".
אבל אז פרצה המלחמה בישראל וזה הרגיש לי ממש לא לעניין לספר סיפורים קסומים מהעולמות בשעה שהארץ שלי והלב הפרטי שלי מרוסקים.
אומנם חייתי במציאות מופלאה, אבל צפיתי בחדשות מישראל כל היום ולא יכולתי לתאר לעצמי שאני מספרת סיפורי אגדות.
חברים אמרו לי "להפך, את אי של שפיות כשאנחנו רואים את הצילומים שלך אנחנו נרגעים ושמחים לדעת שיש אי שם מעבר לקשת עולם אחר".
אבל זה לא עבר אותי, לא יכולתי לכתוב.
חלפה עוד שנה של חיבוטי נפש ואחותי, שהיא הכי ת'כלס בעולם, אמרה "יאללה את סתם ממציעה סיבות לא לכתוב. אנשים ממשיכים את החיים שלהם גם בעיתות מלחמה. אנשים לומדים, עובדים, יוצאים למסעדות... וזה סתם תרוץ לא לכתוב, ממה את מפחדת?"
היו לי המון סיבות לפחד. פחדתי מרמת הכתיבה, פחדתי מביקורת, פחדתי מחסימה יצירתית שיגמרו לי מיד הנושאים. חששתי מה יגידו בארץ, חששתי מה יגידו פה בעיירה הקטנה שלי.
חששתי מחשיפה עצמית והיה לי מחסום טכנולוגי עם הפלטפורמה של הבלוג.
הדבר היחיד שהרגשתי בו ביטחון היה הצילום. זה תמיד היה הפורטה שלי.
בדרך כלל אני מצטיירת בטוחה, נחושה והחלטית ואני באמת כזאת, אבל יש עוד שכבות של ביטחון עצמי וספקות שהייתי צריכה לבדוק בתוכי.
😶🌫️
הפוסט הראשון של הבלוג עבר כל כך הרבה עריכות ותיקונים שלקח שבועות לשחרר אותו. כשפרסמתי אותו ממש דפק לי הלב. התרגשתי ברמות.
ואז התחילה חשיפה. קיבלתי הרבה אהבה, מחמאות ופירגון אבל גם ביקורת, אי שביעות רצון, פגיעות....היו לי ויכוחים עם אנשים על התכנים שלי, על האמת שלי, על הסגנון שלי....
התגוננתי.
הערות קטנות צרבו בי, התעלמות צרבה בי גם.
הבנתי שאני חייבת לשים על עצמי קליפה קשיחה יותר.
-אני עושה מה שאני רוצה. אני לא יכולה לרצות את כולם. אני לא יכולה לתת מענה לצרכים של אחרים בכתיבה שלי. אני לא צריכה להתנצל ולא לדאוג כל כך. לא כולם חייבים לקרוא את זה אפילו אם הם חברים שלי.
-זה רק בלוג, אמרתי לעצמי ,לא ספר 500 עמודים שנשאר על המדף לנצח.
זה עכשיוי,
זה נדיף,
זה זמני....
נעזרתי בספר המעולה של מל רובינס The let them theory
שאני ממש ממליצה עליו לכל אחד. תאוריה פשוטה והגיונית שעוזרת לי שוב ושוב לישר קו עם עצמי.
ועוד דבר חשוב (שגם הקל עלי מנטלית בעת ההיא) הוא שאני לא עושה את זה בשביל כסף. אני כותבת כי יש לי צורך לביטוי אומנותי ומה שיקרה יקרה. ומי שיקרא יקרא. לא רציתי שהכסף יהיה מדד ההצלחה. ואם כסף יגיע - נהדר!!!
אני לא רודפת אחרי לייקים אני לא "עובדת בבלוג" אני לא משפיענית רשת. אני כותבת מתוך השראה וכל היתר זה רעשי רקע מיותרים.
ברגע שהסכמתי לזה התחלתי להנות.
לא הכרחתי את עצמי לכתוב כל שבוע. לפעמים היו לי נושאים ולפעמים לא היה לי מה להגיד.
לא תמיד מה שאני חושבת שהוא תוכן מקסים ומרתק מעניין גם את הקוראים.
אבל אני מרגישה שכמעט תמיד קטפתי את הפירות עבור עצמי.
אנשים אמרו לי: תכנסי לעומק, תחשפי את הקרביים שלך... אבל זה לא קרה (בנתיים), כי אני לא כזאת שחושפת קרביים...אני כותבת רק מה שבא לי, לא בהכרח מה שבא לכם.
לעומת זאת פתחתי לכם דלת והכנסתי אתכם לחיים שלי. לבית שלי, לגינה, למטבח ,
לעיירה שלי, לטיולים, סיפרתי על דבורים ועל תרנגולות, דובים ואיילות. על עצי ענק נהרות ואגמים, על חברים מפה ומשם, שיתפתי אתכם בפרנסה שלי ובאירועים שאני חלק מהפקתם, חלקתי איתכם את סיפור ההגירה שלי ומחשבות על זיקנה ונעורים, חופש, קיימות , בדידות, שונות, נדודים, זוגיות ומשפחה.
נראה לי שמפה לשם אתם כבר יודעים עלי די הרבה....
(Hi there )
השנה כתבתי 31 פוסטים תרגמתי את הכל גם לאנגלית כדי שכל החברים שלי בעולם יוכלו לקרוא.
כשסיפרתי על החיים שלי זאת היתה מראה גם בשבילי. וואלה, ככה נראים החיים שלי. עם היופי, הפשטות, הקסם והחיבור הטבעי .
עם הקונפליקט ואי השייכות. עם הדילוג בין אמריקה לישראל בכל רובד אפשרי: שפה, תרבות, מסורת, משפחה, שייכות, הומור, שורשים. זה חלק בלתי נפרד מהאדם שאני. עם החיבור העוצמתי שלי לטבע ולחופש שהם הכרחיים עבורי.
עם בחירה שהיא אף פעם לא מושלמת ועם האופציה להעז לשנות, להשתנות.
הפלטפורמה של אתר wix סיכמה את שנת היצירה שלי ואמרה שעם כמות הקוראים שלי השנה יכולתי למלא אולם קונצרטים. אהבתי את המשוואה הזאת. דמיינתי את עצמי על במה מול כולכם כמו באירוע Ted וזה מצא חן בעיני.
תודה לכם שאתם קוראים את החומרים שלי. אני מקוה להמשיך ולעניין, לסקרן, להקסים, לרגש, לחשוף יופי ותקוה ולשתף עוד שנה.
Cheers my friends🥂
באהבה כרמל.
למי שלא עקב אחרי מההתחלה אני משאירה פה קישור לאחד הפוסטים הראשונים שלי " ההורים הגלמודים, או איך הכל התחיל".
First Trip Around The Sun
My blog is celebrating its first anniversary. 💃
The beginning was truly difficult, and it took me two years to dare to break through and start. I wanted to, and I was afraid.
The idea came from my cousin, who encouraged me to begin.
“You photograph so beautifully,” she said. “Your stories are as captivating as a fairytale from another world. I’m sure people will fall in love with it.”
But then the war broke out in Israel, and it felt completely inappropriate to tell magical stories from faraway worlds while my country, and my own heart, were shattered.
Even though I was living in a wonderful reality, I was glued to the news from Israel all day long, and I simply couldn’t imagine myself writing fairytales.
Friends told me, “On the contrary, you are an island of sanity. When we see your photos, we calm down and feel comforted knowing that somewhere beyond the rainbow there is another world.”
But it didn’t reach me. I couldn’t write.
Another year passed in inner turmoil, and my sister, who is the most practical, no-nonsense person, said to me:
“Come on, you’re just inventing excuses not to write. People go on with their lives even during wartime. They study, work, go out to restaurants… This is just an excuse. What are you afraid of?”
I had many reasons to be afraid.
I was afraid of the quality of my writing.
Afraid of criticism.
Afraid of creative block, of running out of topics immediately.
I worried about what people in Israel would say, and what people here in my small town would say.
I feared self-exposure, and I had a technological barrier with the blogging platform.
The only thing I felt confident about was photography. That has always been my forte.
I usually come across as confident, determined, and decisive, and I truly am, but there were deeper layers of self-confidence and doubt that I needed to examine within myself.
😶🌫️
My first blog post went through so many edits and revisions that it took weeks to finally release it. When I published it, my heart was pounding. I was overwhelmed with excitement.
And then came exposure.
I received a lot of love, compliments, and support, but also criticism, dissatisfaction, and hurt.
I argued with people about my content, my truth, my style.
I became defensive.
Small comments burned. Silence burned too.
I realized I had to grow a thicker skin.
— I do what I want.
— I can’t please everyone.
— I can’t meet other people’s needs through my writing.
— I don’t need to apologize or worry so much.
— Not everyone has to read it, even if they’re my friends.
“It’s just a blog,” I told myself. Not a 500-page book that will sit on a shelf forever.
It’s current.
It’s fleeting.
It’s temporary.
I leaned on the excellent book The Let Them Theory by Mel Robbins, which I wholeheartedly recommend to everyone. A simple, logical theory that helps me realign with myself again and again.
Another important thing, one that also eased me mentally at the time, was realizing that I’m not doing this for money. I write because I have a need for artistic expression. Whatever happens, happens. Whoever reads, reads. And if money comes, great!!!
I’m not chasing likes.
I’m not “working at blogging.”
I’m not a social media influencer.
I write from inspiration. Everything else is just unnecessary background noise.
The moment I accepted that, I started to enjoy it.
I didn’t force myself to write every week. Sometimes I had topics; sometimes I had nothing to say.
Not everything I think is a wonderful, fascinating blog post necessarily interests readers.
But I feel that almost always, I harvested the fruits for myself.
People told me, “Go deeper. Expose your guts…”
But that didn’t happen (at least not yet), because I’m not someone who exposes her guts.
I write only what I feel like writing, not what you want me to write.
That said, I did open a door and invite you into my life:
into my home, my garden, my kitchen,
my town, my travels.
I told you about bees and chickens, bears and deer.
About giant trees, rivers, and lakes.
About friends from here and there.
I shared my livelihood and the events I help produce.
I shared my immigration story and my thoughts on aging and youth, freedom, sustainability, loneliness, wandering, and family.
This year I wrote 31 posts. I translated everything into English so that all my friends around the world could read.
In telling my life story, it became a mirror for me too.
Well, this is what my life looks like.
With beauty, simplicity, magic, and a deep connection to nature.
With conflict and a sense of not fully belonging.
With constant movement between America and Israel on every possible level: language, culture, tradition, family, identity, humor, roots. This is an inseparable part of who I am.
With my powerful connection to nature and freedom- both essential for me.
With choices that are never perfect, and with the courage to change, to evolve.
The Wix platform summarized my creative year and said that with my number of followers, I could have filled a concert hall. I loved that equation. I imagined myself on stage in front of all of you, like a TED talk, and I liked the image.
Thank you to all of you who read my work. I hope to continue to interest, intrigue, enchant, move, reveal beauty, and share for another year.
Cheers, my friends 🥂
With love,
Carmel
For those who didn’t follow from the beginning, I’m leaving a link here to one of my first posts:
“The Lonely Parents, or How It All Began.”
תמשיכי ,מחכה לעוד