סולחת ושוכחת

**Scroll down for the English version.

אני נוטה לצד המואר.

בעצם אני קצת "עובדת" בזה.

אני נוטה לצד המואר בכוונה. במודעות. בכל יום ויום אני מטה את עצמי אל החיובי.

אני מנסה לשמור על התדר הזה כמה שאני יכולה, כי בעולמינו המסוכסך אפשר בקלות ובטבעיות להתגלץ' לצד השלילי. הכי קל לגלוש לשם, זאת ברירת המחדל....

יש לי תירגול שהפך עם הזמן לטבע.

לכל דבר יש שני פנים.

זה והיפוכו.

אני מחפשת את הטוב שיש בכל דבר. אני מזכירה לעצמי. אם אני לא מוצאת כרגע את הטוב אני מנסה להיות נטרלית.

אני שואלת את עצמי אם זה בהכרח חייב להיות כך, או שאפשר להאיר את זה באור יותר אופטימי, או לחילופין להתעלם, להתנתק, לאבד עיניין , או לוותר....

בדרך כלל אני מוצאת את הצד המואר, אבל לא תמיד. כשאני לא מוצאת אני מנסה בנתיים לעצור.

אני סולחת בקלות וגם שוכחת בקלות.

סולחת קודם כל לעצמי, ואז לאחרים... משתדלת להיות טובה אלי.

סולחת ושוכחת, שתי תכונות שעוזרות לי לשחרר עומס מיותר. זה שסלחתי ושכחתי לא יגרום לי לחזור לאנשים שהכאיבו לי אבל אני לא נושאת עלי מטען של כעס וטינה.

אין לי מגרות של מרירות, או מחסנים של צדק, או ארמונות של טינה. שחררתי, סלחתי וצ'או. המשך בדרכך אני בדרכי.

YOLO you only live once

לפעמים הגישה שלי מקוממת אנשים.

"חיובית ומעצבנת" הם אומרים לי...

אני מעצבנת אותם כשאני נוטה לצד המואר. אנחנו לא באותו קצב. הם רוצים לשהות עוד קצת בחשכה, או בערפל ואני רוצה לצאת מהר.

Snap out of it.

הכל בראש. למה להמשיך להחזיק בזה. זה משהו שאפשר לשנות כהרף עין. זה דורש מיומנות, תשומת לב ומיקוד.

אבל לא כולם מתורגלים להתנער. אנשים אוהבים עוד קצת מרורים. עוד קצת להצדיק את עוגמתם, עוד קצת לנטור, לרטון, לשנוא או לסבול.

וזה בסידר. כל אחד רשאי לעבד את הרגשות שלו בדרכו.

פעם היה חשוב לי להטיף רציתי לעזור לכל אחד לראות שזה אפשרי.

"ס'תכל לשם, תנשום, שחרר, תעשה ככה, תחשוב הפוך".... היום אני ממש ממש ממש משתדלת לא להגיד כלום.

אודה ואתוודה שלא תמיד אני מצליחה לעצור את עצמי, אבל זה תמיד בא מכוונה טובה.

אני כל כך רוצה לעזור לך ,שיהיה לך קל יותר, שתדלג מעל קושי, שתראה שיש אור בקצה המנהרה, שאפשר לחייך ולהסיט את המחשבה לרצוי ולא למצוי....

בגדול, רצוני שלי בעבורי הוא להזדרז ולהרגיש טוב הכי מהר שאני יכולה.

הכי נכון לי פשוט לצאת החוצה. ברגע שאני יוצאת אני כאילו גם יוצאת מתוך עצמי המשובללת, המאומללת.

אני מפנה את כל כולי לצבע של השמיים, לטעם של האויר, למרחבים שמזכירים לי כמה קטנה ונקודתית אני.

כמה טוב להרגיש טוב.

זה שווה לי הכל.

להרגיש טוב זה מותרות שאני תמיד מרשה לעצמי.

אני עושה זאת לעצמי ומשמשת בעקיפין דוגמא אישית למי שמסתכל עלי, למי שרוצה השראה.

אז ....מחייכת חיוך גדול , חיוך אמיתי, מהשפתיים עד העיניים (וכן אני יודעת שזה עושה קמטים)...

מרגישה שיש בתוכי מתנה יקרת ערך. קל לי לחייך. אני יודעת שהחיוך שלי מעודד, משחרר, מקליל ועוזר. קודם כל לי ומקווה שגם לך.

בדרך כלל כשאני מחייכת למישהו, גם לזר זעוף ברחוב, עם סבר פנים חמור וגבות מכווצות זה גורם לו להרפות לרגע ולרוב לחייך אלי בחזרה. חיוך מהוסס, לא ממש מאמין, כאילו אילצתי אותו על ידי החיוך שלי לחייך חזרה. יצרתי איזה תגובה לא רצונית , לא מודעת.

"מה את מחייכת" הוא אומר לי בליבו הנוקשה ואז האינסטינקט מרפה אותו והוא מחייך אלי חזרה לשבריר שנייה. יש אנשים שנראה כאילו החיוך מכאיב להם....

הרף.

חלפנו זה על פני זו ברחוב, לא דיברנו, לא המשכנו להביט, שני זרים....

אולי זה הקליל את היום שלך, אולי תמצא בו משהו טוב, אולי תשכח לחלוטין את הרגע הזה.

אם חייכת אלי בחזרה אני נוצרת את זה בליבי. אני זוכרת את החיוך הזה שלך ולוקחת אותו איתי להמשך היום.

אני זוכרת את הקליק הקטן שנוצר בינינו, בין שתי זוגות עיניים, הבזק, ואיך היית טיפה מופתע אבל לא יכולת להתנגד כי מה יש פה בעצם להתנגד?

אם עשיתי לך טוב ולו רק לרגע איזה יופי.

קליק. Magic.

Forgive easily and move on

I tend toward the light.

In fact, I work at it a little.

I choose the light deliberately. Consciously. Every single day I tilt myself toward the positive.

I try to stay on this frequency as much as I can, because in our conflicted world it’s easy, almost natural, to glitch into the negative. That’s the easiest place to slide into; it’s the default setting.

I have a practice that over time has become second nature: everything has two sides.

This , and its opposite.

I look for the good in everything. I remind myself.

If I can’t find the good right now, I try to be neutral.

I ask myself whether it really has to be this way, or whether it can be illuminated in a more optimistic light. or alternatively, ignored, detached from, lost interest in, or simply let go of.

Most of the time I find the brighter side, but not always.

When I don’t, I try, at least for now, to pause.

I forgive easily, and I forget easily.

First and foremost, I forgive myself, and then others. I try to be kind to myself.

Forgiving and forgetting, two qualities that help me release unnecessary weight.

The fact that I’ve forgiven and forgotten doesn’t mean I’ll return to people who hurt me, but I don’t carry anger or resentment with me.

I have no drawers of bitterness, no warehouses of justice, no palaces of grudge.

I released, I forgave, and ciao.

You go your way, I’ll go mine.

YOLO - You Only Live Once.

Sometimes my approach annoys people.

“Positive and annoying,” they say about me.

I annoy them when I lean toward the light. They want to linger a little longer in the darkness or the fog, and I want to change things quickly.

Snap out of it!!!

It’s all in the head.

Why keep holding on to it?

It’s something that can be changed in an instant.

It requires skill, awareness, and focus.

But not everyone is practiced at shaking things off.

People enjoy a bit more bitterness.

A bit more justification for their misery.

A bit more resentment, grumbling, hatred, or suffering.

And that’s okay.

Everyone has the right to process their emotions in their own way.

Once, it was important for me to preach. I wanted to help everyone see that it’s possible.

“Look there, breathe, let go, do this, think the opposite”…

Today I really, really, really try not to say anything.

I’ll admit I don’t always succeed in stopping myself, but it always comes from a good place.

I so badly want to help you, to make it easier for you, to help you leap over difficulty, to show you there’s light at the end of the tunnel, that it’s possible to smile and shift your thoughts toward what you want, not what is.

Ultimately, my wish for myself is to hurry and feel good as quickly as I can.

For me, the best thing is to go outside.

The moment I step out, it’s as if I also step out of my cocooned, miserable self.

I turn my full attention to the color of the sky, the taste of the air, the open spaces that remind me how small and momentary I am.

How good it feels to feel good.

It’s worth everything to me.

Feeling good is a luxury I always allow myself.

I do this only for myself, and indirectly serve as a personal example for anyone watching, for anyone seeking inspiration.

So… I smile a big smile,a real smile, from the lips to the eyes (and yes, I know it causes wrinkles).

I feel that I carry a precious gift inside me.

It’s easy for me to smile.

I know my smile encourages, releases, lightens, and helps, first of all me, and I hope you too.

Usually, when I smile at someone, even a grumpy stranger on the street with a stern expression and furrowed brows, it makes them relax for a moment and often smile back at me.

A hesitant smile, not quite believing, as if my smile forced them, involuntarily and unconsciously, to smile back.

“What are you smiling about?” he says in his hardened heart.

And then the instinct loosens him, and he smiles back at me for a split second.

There are people for whom smiling looks painful…

A moment.

We pass each other on the street.

We don’t speak.

We don’t keep looking.

Two strangers.

Maybe it lightened your day.

Maybe you’ll find something good in it.

Maybe you’ll forget the moment entirely.

If you smiled back at me, I keep it in my heart.

I remember your smile and take it with me through the rest of my day.

I remember the small click that happened between us, between two pairs of eyes, a flash, and how you were a little surprised but couldn’t resist, because really-what is there to resist?

If I made you feel good, even just for a moment,

how wonderful.

Click.

Magic.