לחיות רחוק

***Scroll down to see the English version. )

-איך אתם גרים כל כך רחוק?שואלים אותי.

-רחוק ממה? אני עונה בשאלה.

-רחוק מעיר גדולה. רחוק מהציוויליזציה.

-אין פה כלום, אומרים לי.

-יש פה הכל, אני עונה בלב.

כי לך תתווכח על מה זה כלום ומה זה הכל......

בהגיון אני יודעת שזה רחוק אבל אני כבר לא מרגישה את זה. אני כבר לא חושבת על זה ככה, אני רגילה .

רגילה לשקט שיש סביבי. זה כל כך נורמלי!

בלי מכוניות, בלי צפירות וצעקות, בלי פקקי תנועה, בלי בעיות חניה, בלי זיהום אויר. בלי חנויות, בלי מסעדות, בלי מדרכות.....רגילה לטבע הגדול והאינסופי הזה.

אך עדיין מתרגשת מציוץ הציפורים, רחש הרוח בעלים, תנועת העננים בשמים, הריח הטרי של האויר בבוקר, מאיילות על המרפסת ונשרים על הגדר.

זה לא יכול להתקיים אם לא היינו גרים כל כך רחוק. רק בגלל המרחק יש זכות קיום כל כך חזקה לטבע.

רגילה שהשכן הכי קרוב גר קילומטר ממני וביני לבינו יש שדות ירוקים ועצי אלון עצומים. אין לי כמעט מושג איך הוא חי את חייו וגם לא אכפת לי. וגם לו לא אכפת איך אני חיה.

חיה ותן לחיות.

רגילה לקהילה קטנה ומקומית שכולם בה רגילים אלי ולא מצפים ממני לשום דבר. רק למה שאני רוצה לחלוק. זה ממש בסידר. תכלס זה אדיר!

רגילה לסוע שעה וחצי לקניות.

ושלוש וחצי שעות לסן פרנסיסקו שהיא העיר הגדולה, שדה התעופה, תרבות, מוסיקה, מסעדות ,קניות ומדרכות.

זה רחוק אבל הדרך כל כך יפה .

רחוק מהכל אני מאוד מתקרבת לעצמי. ניתנת לי אפשרות חדשה להסתכל על החיים. לצאת מברירת המחדל "ככה זה" ולבחור אחרת.

בהתחלה זה קצת הבהיל אותי. זה הרגיש ריק, מבודד, הזמן השתרע לאינסוף, החושך היה סמיך, השקט היה מוחלט. איפה כולם? מה עושים פה? אין הסחות.

זה מה שיש. תחפשי בתוכך לא בחוץ.

ככל שהזמן עובר אני יותר ויותר מתקרבת אלי. אני יורדת לעומקי. אני מוצאת בי דברים שחיפשתי שנים ודברים שלא ידעתי שקיימים בי. לא ידעתי שאני צריכה, שהם הם מה שעושים אותי שלמה.

כשהסחות הדעת יורדות, המירוץ, הכבישים, החוקים, המוסכמות, הקיבעונות, ההרגלים, התירוצים...מתגלים דברים אחרים.

אני שלווה. אני בריאה. אני יפה. אני שואלת את עצמי מה אני באמת רוצה. מה עושה לי טוב. מה אני אוהבת. איך נכון לי שהיום שלי יראה. השבוע, החודש. מה חשוב לי ומה מיותר ואני סוחבת אותו איתי מתוך הרגל, מאי נעימות, מחוייבות, מחוסר תשומת לב....

פה, רחוק מהכל אני שמה לב לעצמי. אבל באמת שמה לב. ואני כל כך אוהבת את זה.

והרי ברור שלכל רחוק יש רחוק יותר.

יש לי חברה שגרה כל כך רחוק בהרים , כל כך לבד, ואני שואלת אותה את השאלות שאתם שואלים אותי....והיא עונה לי את התשובות שאני עונה לכם.

ידיד מקומי, בא בימים, נשען על המקל שלו בגן הירק ושאל או תי בחיוך שובב אם אני יודעת מה קורה כשהדרך מגיעה לסופה?

-כשהדרך נגמרת הכל נפתח. הוא ענה במקומי....

אין מקום מושלם.

ואין גם מקום שמתאים לכל האנשים בעולם.

עבורי גם אין מקום אחד בעולם שהוא לתמיד....

אני כל הזמן משתנה, כל פעם אני צריכה משהו אחר. עכשיו זה פה.

בעיני זה כל היופי.

דניאל, הבן שלי, אמר לי שהוא קורא את הבלוג שלי ומבין כמה הייתי כמהה לאורח חיים כזה. כמה זה נכון בשבילי והוא רואה שאני מאושרת.

I rest my case 🙏

To live far away

“How can you live so far away?” they ask me.

“Far from what?” I answer with a question.

“Far from a big city. Far from civilization.”

“There’s nothing there,” they tell me.

“There’s everything here,” I answer in my heart.

Because really, how can you argue about what’s nothing and what’s everything…

Logically, I know it’s far, but I don’t feel that way anymore. I don’t think of it like that. I’m used to it.

Used to the silence that surrounds me. It feels completely normal now.

No cars, no honking, no shouting, no traffic jams, no parking problems, no air pollution. No stores, no restaurants, no sidewalks… just nature vast and endless.

And yet I still get excited by the chirping of the birds,

the rustling of the wind in the leaves, the movement of clouds across the sky,

the fresh smell of morning air, the deer on the porch,

and the eagles perched on the fence.

None of this could exist if we didn’t live this far away.

Only because of the distance does nature have such a strong right to exist.

I’m used to my nearest neighbor living a mile away, with green fields and huge oak trees between us.

I hardly know how he lives his life , and I don’t mind.

And he doesn’t mind how I live mine.

Live and let live.

I’m used to a small, local community, people who are used to me and expect nothing from me, only what I choose to share.

And that’s perfectly fine. Honestly, it’s amazing!

I’m used to driving an hour and a half for groceries,

and three and a half hours to San Francisco, the big city, the airport, the culture, the music, the restaurants, the shopping, the sidewalks.

It’s far, but the road is so beautiful.

🌳🌲🛻

Far from everything, I come closer to myself.

It gives me a new way to look at life, to step away from the default of “that’s just how it is” and choose something different.

At first, it scared me a little. It felt empty, isolated.

Time stretched into infinity, the darkness was thick, the silence absolute.

Where is everyone? What do you even do here?

There are no distractions.

This is what there is. Look within, not outside.

As time passes, I grow closer and closer to myself.

I dive deeper.

I discover parts of me I’ve searched for years, and others I never knew existed.

Things I didn’t realize I needed, things that make me feel whole.

When the distractions fall away, the race, the roads, the rules, the conventions,

the rigidity, the habits, the excuses, other things begin to appear.

I am calm. I am healthy.

I am beautiful.

I ask myself what I truly want. What feels good. What I love.

How I want my day to look. My week. My month.

What’s important and what’s unnecessary ,what I still carry out of habit, guilt, obligation, or inattention.

Here, far from everything, I notice myself.

Really notice. And I love it.

Of course, there’s always a place even farther away.

I have a friend who lives deep in the mountains, so alone, and I find myself asking her the same questions you ask me…

and she answers me the same way I answer you.

An older local friend, leaning on his cane in the vegetable garden, once asked me with a smile:

“Do you know what happens when the road comes to an end?”

Before I could reply, he said: “When the road ends everything opens up.”

There’s no perfect place.

And no place that fits everyone.

For me, there’s not even one place that’s forever.

I’m always changing, always needing something different.

Right now it’s here.

And to me, that’s the beauty of it.

Daniel, my son, told me that when he reads my blog, he understands how much I longed for this kind of life, how right it is for me, and how happy I am.

I rest my case. 🙏