עברו כבר 6 שנים

**Scroll down for the English version.(but don't miss the pictures)

עברו כבר יותר משש שנים מאז שארזנו את החיים שלנו בישראל לתוך 4 מזוודות ,קונטייר מלא תופים, הוספנו כלבה דנית ענקית ולב מלא בהתרגשות.

חלומות ופחדים - טסנו לצד השני של העולם להתחיל חיים חדשים.

נחתנו בקליפורניה אפריל 2019

הרבה קרה ב 6 שנים האלה. גם בעולם הגדול וגם בעולמי הקטן.

זה התחיל בקורונה שטרפה את כל הקלפים. מי היה מאמין?

7 באוקטובר המחריד!!!

מיד אחריו מלחמה בישראל שטילטלה את הנשמה טלטלה בלתי אפשרית.

מות אבי היקר והאהוב💔

שני הבנים שלי התחתנו,

הקמנו קונדיטוריה ביתית,

נסעתי להרבה טיולים בעולם וברחבי ארצות הברית. היחס שלי למושג "זמן" השתנה לגמרי, תחושת חופש ושיחרור, ומרבד קסום של פרחי בר שריצף את הדרך כולה.

החיבור שלי עם הטבע, האדמה והחיים במקום כל כך אחר ומרוחק היה טבעי. כאילו כל חיי חיכיתי להתאחד עם עצמי.

בשנים הראשונות הייתי מוקסמת מהחיים החדשים ובתוכי היתה כל הזמן התרגשות מבעבעת.

עכשיו אני מסתכלת על הדברים אחרת.

ההתאהבות, ההיקסמות, פינתה את מקומה כמו בכל מערכת יחסים טובה לאהבה, קשר ותחושת שייכות.

אני כבר רגילה לחיות בשקט. בלי לחץ יומיומי, בלי המולת העיר על כל גווניה.

אני רגילה "לרגעים הריקים" במהלך היום. לנקודות הזמן שאין לכאורה מה לעשות בהן. מותר פשוט להיות בהן. רק להיות.

אני רגילה שלפעמים יש לי צפרדע באמבטיה, מתחבאת מאחורי השמפו.

"כרמל!!!!!!" הוא צורח " יש לנו צפרדע באמבטיה"... ואני כמו דוקטור דוליטל מפנה אותה חזרה לחצר.

אוי נו... זאת רק צפרדע....

רגילה להתעורר באמצע הלילה לקול צעדי ריצה על המרפסת להבין שזה הדביבון "שלנו"🦝להתהפך לצד שני ולהמשיך לישון.

ורגילה בבוקר לחפש את המגפיים שלי בשדה כי אותו דביבון החליט לשנע אותם.

אני יודעת כבר להתמצא ברחובות העיירה הקטנה בלילה חשוך ללא תאורת רחוב רק לאור ירח.

התרגלתי לקהילה.

מה שהיה בשנים הראשונות הכי מוזר, תמוה, לא מוכר, זר, מצחיק מדאיג, מבלבל, הפך לטבעי רצוי ונעים.

הכרתי עשרות אנשים חדשים מכל העולם, רכשתי לי כמה חברים טובים. למדתי לחיות בקהילה. אני חלק.

בדרך כלל בחיי הקודמים זה השלב שאני רוצה לנוע. לעבור בית ,לשנות עבודה, לנסות משהו חדש לצאת להרפתקה.

משהו קורא לי להשתנות, להתגלם מחדש, להתרענן, להסתכן....

והנה פה עברו 6 שנים וזה לא קורה. לא בא לי לשנות כלום. משהו בי נרגע, נינוח, נעים לי.

אולי כי אף פעם לא חוויתי אורח חיים כזה מאוורר. אולי כי עדיין לא התרגלתי לטבע.

לא התרגלתי לדבר הדינמי, המרהיב, שנרקם למולי בכל רגע נתון.

אי אפשר להתרגל.

למדתי להתבונן בטבע . לחיות את הרגע הזה. באמת! זה לא רק משפט רוחני.

ברגע הזה משהו השתנה בריח של האויר, בצבע של השמיים. הגיע משב רוח פתאומי שהבריח את כל הציפורים מהעץ. שועל קטן חצה את השדה ראיתי רק את קצה זנבו. התרנגולות קרקרו קריאות אזהרה זו לזו.

אתה לא יכול להגיד "אהה כבר ראיתי את השקיעה הזאת" כל יום היא אחרת.

בגינה קרה משהו...

היום הבשילו העגבניות, הדבורים מצאו את פריחת המרווה, נגלה לי קן ניסתר בין שיחי הפטל.

הייתי שם. ראיתי, הרחתי, שמעתי, התפנתי לזה. הדברים יכולים להיות קטנטנים או עצומים. והקטנים לא יותר חשובים מהגדולים. הכל רקמה אחת.

יש שיאמרו איזה שעמום,

אני באורות. אין דבר שיותר משמח מרגש ומעניין אותי. כל יום אני לומדת משהו חדש.

קטן וחדש.

קטן ורענן.

גם על עצמי למדתי.

מה אני אוהבת ומה אני כבר לא צריכה. משחררת.

מה עיקר ומה תפל בחיי.

איך אני אוהבת להתלבש בלי תכתיבים. מה נח לי ומה מכביד. מה טוב לי לאכול, איך להישאר גמישה בגוף ובראש.

המח שלי מאוורר.

חלפו 6 שנים היה בהן קושי, געגועים, רגשי אשמה, חששות.

היה בהן התרגשות, שמחה והוקרת תודה.

רוב הזמן אני חיה עם עצמי בשלום.

לא הייתי משנה שום דבר.

It's been six years

It’s been more than six years since we packed up our lives in Israel into four suitcases, a container full of drums, added a giant Great Dane, and a heart overflowing with excitement.

Dreams and fears ,we flew to the other side of the world to start a new life.

We landed in California in April 2019.

A lot has happened in these six years, in the big world and in my small one.

It began with Covid, which reshuffled all the cards. Who could have imagined?

Then came the horrific October 7th, followed immediately by a war in Israel that shook my soul in an impossible way.

Then the loss of my beloved father💔.

Both my sons got married,

we started a home bakery,

I traveled a lot - around the world and across the US. My sense of time completely changed. A feeling of freedom and release, and a magical carpet of wildflowers laid itself along the way.

My connection to nature, to the earth, and to living in a place so different and far away felt natural, as if I had waited my whole life to reunite with myself.

In the first years I was enchanted by the new life, always bubbling with excitement inside me.

Now I look at things differently.

The infatuation and fascination have made room, like in any good relationship, for love, connection, and a sense of belonging.

I’m used to the quiet now.

No daily pressure, no city noise of any kind.

I’m used to the empty little pauses throughout the day, those moments when there is “nothing to do.” It’s allowed to simply be in them. Just be.

I’m used to sometimes finding a frog in the bathtub hiding behind the shampoo.

“Carmel!!!!!” he screams, “There’s a frog in the bathtub!!”

And I, like Dr. Dolittle, escort her back to the yard.

Oh come on… it’s just a frog.

I’m used to waking up in the middle of the night to the sound of running steps on the deck, realizing it’s “our” raccoon🦝, turning over and going back to sleep.

And in the morning, looking for my boots in the field because that same raccoon decided to relocate them.

I already know how to find my way around the little town’s streets in the dark, with no streetlights - only moonlight.

I’ve grown into the community.

What was in the early years strange, puzzling, foreign, funny, worrying, confusing, has become natural, welcome, and comforting.

I’ve met dozens of new people from all over the world, made a few close friends. Learned how to live as part of a community. I belong.

In my “previous life,” this is usually the point when I’d feel the urge to move, to change houses, change jobs, try something new, go on an adventure.

Something calling me to transform, reinvent, refresh, take risks…

And yet here, six years in, it’s not happening. I don’t want to change a thing. Something in me is calm, settled, breathing.

Maybe because I’ve never lived such an open, spacious lifestyle.

Maybe because I still haven’t gotten used to nature. to the dynamic, breathtaking tapestry unfolding in front of me at every moment.

You simply can’t get used to it.

I’ve learned to observe nature. To live this moment. Truly, not as a spiritual quote.

In this moment something changed in the scent of the air, in the color of the sky.

A sudden wind came and scattered all the birds from the tree.

A little fox crossed the field, I only saw the tip of its tail.

The chickens clucked warning calls to each other.

You can’t say, “Oh, I’ve already seen this sunset.”

Every day it’s different.

Something happened in the garden…

Today the tomatoes ripened, the bees found the sage blossoms, a hidden nest revealed itself between the raspberry bushes.

I was there.

I saw, smelled, heard, I gave myself to the moment.

The things can be tiny or huge. And the tiny ones are no less important than the big ones. It’s all one tapestry.

Some might say, “How boring.”

I’m lit up. Nothing brings me more joy, excitement, or fascination. Every day I learn something new.

Small and new.

Small and fresh.

I’ve learned about myself too-

What I love and what I no longer need.

What I can let go of.

What truly matters in my life, and what doesn’t.

How I love to dress without rules. What feels good and what weighs me down.

What foods suit me, how to stay flexible in body and mind.

My mind is airy.

Six years have passed, filled with challenges, longing, guilt, fears.

And filled with excitement, happiness, and gratitude.

Most of the time, I live in peace with myself.

I wouldn’t change a thing.