למה אתה קורא נורמלי?
- carmel's point of view
- 26 במאי
- זמן קריאה 7 דקות
** English translation after the Hebrew version.
כרטסתי טיסה לישראל בחברת תעופה איטלקית. הכל היה מוכן. רוני לא שיבץ לעצמו הופעות, מצאנו ביביסיטר לחתול ולתרנגולות, קניתי מתנות למשפחה ומזוודות חדשות צהובות להפליא💛
. יומיים לפני הטיסה נפל טיל בשדה התעופה בישראל. הטיל הזה עף לו כל הדרך מתימן הרחוקה ונחת באמצע היום בשדה התעופה הבינלאומי. (איש לא נפגע). בו ברגע כל חברות התעופה מכל רחבי העולם ביטלו את הטיסות שלהן לכל השבוע.
O M G !!!!!
נשמתי רגע שניה וכרטסתי שוב לכמה ימים מאוחר יותר, עם חברת תעופה ישראלית. "חברות התעופה הישראליות לא מבטלות טיסות" הסברתי לחברתי האמריקאית "הן נוסעות בזיג זג בין הטילים"....
"אבל איך את יכולה לטוס למקום שנופלים בו טילים????" הזדעזעה החברה. "זה רגיל " ביטלתי את החשש בלי להתבלבל "אם אני אחכה שלא יפלו טילים אני מן הסתם לא אסע לשם לעולם".
"זה לא נורמלי" הזדעקה היא!!!!
"נכון" הסכמתי איתה.
וטסתי לישראל.
✈✈✈✈✈ ➿ 🕓🕖
אז הנה אני בישראל.
בפוסט הזה אני הופכת את הסיפור ומספרת לחבריי בעולם על החיים בישראל כפי שאני חווה אותם בביקור הנוכחי.
כמובן שכבר הספקתי לשבת בממ"ד 3 פעמים. ולא, אני לא מפחדת.
ממ"ד לפעמים הוא בתוך הבית ולפעמים מתחת לאדמה. במקרה שלי זה היה באמצע הלילה ומתחת לאדמה. המארחת שלי אמרה את צריכה פיג'מה יפה. היא קנתה פיגמה של ויקטוריה סיקרט ללילות ההזויים במקלט. כשאתה מזנק מהמיטה ב 3:00 לפנות בוקר לקול אזעקה ויש לך דקה וחצי לרדת במדרגות למקלט, שם תפגוש את כל השכנים בבניין עם הבל פה, בלי חזיה, ובפיג'מות ממותגות....מחכים 10 דקות בעפיצות-על וחוזרים למיטה כאילו זה היה חלום טורדני.
אני מרגישה בתוך זה נורמלי. אני מכירה את ההרגשה, אני יודעת מה צריך לעשות, אני לא נבהלת ולא מתרגשת. תמיד זה היה ככה או אחרת, מאז שאני ילדה קטנה.
לכל מי שעדיין מחזיק במחשבה שישראל היא מדבר עם גמלים יש טעות רצינית. זו מדינה מתקדמת מאוד מבחינה טכנולוגית. הכל פה פועל עם אפליקציות וארנקים דיגיטליים.
"תניחי" אומרת לי המלצרית בבית הקפה ומצביעה על מכשיר הסליקה לכרטיסי אשראי. "תסרקי" אומר הנהג באוטובוס ולא מוכן אפילו לראות כסף מזומן....שליחים מהירים דוהרים על קטנועים ברחבי העיר, על הכביש ועל המדרכות, להביא גלידה לפני שהיא נמסה וסטייק לפני שהוא מתקרר....
"כן מה עוד, מה עוד?" דוחק בי המוכר בשוק אף על פי שכבר יש לי סל מלא בפירות שקניתי ממנו... אין פה זמן ואין סבלנות . "יאללה חיים תתקדמי". מזרזים אותי כשאני מתלבטת אם לשים בפלאפל טחינה ,עמבה או שניהם...
האופנה מסחררת והנשים יפייפיות. חוף הים מלא באנשים ובתי הקפה שוקקי חיים.
והאוכל!!!! הו אלוהים האוכל!!!!
אני שוכחת בשניה אחת את כל ההחלטות שלי לא לאכול גלוטן, סוכר,מטוגן ואחרי 6 בערב...
תל אביב עיר ללא הפסקה. חיים מלאים ואקשן ביום ובלילה. האנשים מבלים כאילו אין מחר. אולי כי אין שום הבטחה למחר ומה שנספיק היום זה רווח נקי. זה כמובן נכון לכל מקום בעולם אבל כאן מתלווה לזה תחושת דחיפות.
אין שלווה. ממהרים בכביש, צופרים, מדברים בטלפון בקולי קולות, כל אחד אומר מה דעתו בלי ששאלו אותו....
אני פתאום מרגישה זרה כשאני עומדת בתור וכולם עוקפים אותי....כנראה איבדתי את הדחף ...משהו בי הפסיק לרוץ, משהו בי קצת נרגע ונשען לאחור....
מצד שני כולם מבינים את ההומור שלי ואף אחד לא חושב שאני ישירה מידי...
השמש יוקדת ואני הולכת לים. לחוף הדתיות. איזה המצאה נדירה. חוף לנשים בלבד. פתוח 3 פעמים בשבוע. במקורו לצרכים דתיים אבל בפועל נשים בכל גיל, צבע וסגנון לבוש מגיעות לחוף הרגוע הזה. נשים מכוסות מכף רגל עד ראש לצד נשים בחוטני חושפני. פה אין מטקות וכדורגל אין מוסיקה קולנית, אין מתח מיני.
מי הים התיכון חמימים ונעימים. זה חודש מאי הקסום ואני נשארת במים עוד ועוד...החול זהוב ורך ואפשר לרגע לשתות בירה בשמש החמה ולשכוח מהכל....
ומגיע יום שישי בערב.
התחבורה הציבורית מפסיקה ל 24 שעות וכולם מתכנסים לארוחת ערב. ארוחת שישי. כל שישי . זאת הנורמה. אוכלים דגים וחלה שותים יין ומברכים על השבת. זמן משפחה, זמן הודיה.
בטלוויזיה החדשות בלי הפסקה....כל רגע קורה משהו, בדרך כלל משהו לא טוב...הכל כל כך אינטנסיבי.
לפי מדד האושר העולמי ישראל של שנת 2025, רדופת מלחמות וצרות צרורות, בכל זאת מדורגת במקום השמיני בעולם. איך זה יכול להיות? מה שתורם לתחושת אושר הוא חוסן קהילתי וערבות הדדית, רוח התנדבות, תחושת שייכות, אקלים, אורח חיים פעיל וכלכלה חדשנית.
ובכל הזמן הזה המלחמה נמשכת, השחיתות חוגגת, מתחת לכל השכבות המחוספסות יש עצב וקושי גדול.
אני בשלה כבר לחזור הביתה.
להתראות בפוסט הבא.
🦄🌷🌟🦋
What do you call normal?
I booked a flight to Israel with an Italian airline. Everything was ready. Roni didn’t schedule any performances, we found a babysitter for the cat and chickens, I bought gifts for the family and wonderfully bright yellow suitcases.
Two days before the flight, a missile landed at the airport in Israel. This missile flew all the way from distant Yemen and landed in the middle of the day at the international airport. (No one was hurt.) Immediately, all airlines from around the world canceled their flights for the entire week.
O M G!!!!!
I took a deep breath and rebooked for a few days later, this time with an Israeli airline. "Israeli airlines don’t cancel flights," I explained to my American friend, "they zigzag between the missiles..."
"But how can you fly to a place where missiles are falling??" she was horrified.
"It’s normal," I dismissed her concern without flinching. "If I wait for the missiles to stop, I’ll probably never go there."
"That’s not normal!" she exclaimed.
"True," I agreed with her.
And I flew to Israel.
✈✈✈✈✈ ➿ 🕓🕖
So here I am in Israel.
In this post, I’m flipping the story and telling my friends around the world what life in Israel looks like through my eyes on this visit.
Of course, I’ve already sat in a bomb shelter three times. And no, I’m not afraid.
Sometimes the shelter is inside the house, and sometimes underground. In my case, it was in the middle of the night and underground.
My hostess said, "You need nice pajamas." She bought Victoria's Secret pajamas for the surreal nights in the shelter.
When you leap out of bed at 3:00 a.m. to the sound of a siren and have a minute and a half to run downstairs to the shelter, where you'll meet all your neighbors with morning breath, no bras, and branded pajamas... you wait ten minutes half-asleep and go back to bed like it was a disturbing dream.
It feels normal to me. I know this feeling, I know what to do, I don’t panic and I’m not shaken.
It’s always been like this in one way or another, ever since I was a little girl.
To anyone still holding onto the idea that Israel is a desert with camels—big mistake.
It’s a very advanced country technologically. Everything here works with apps and digital wallets.
"Just tap," the waitress at the café tells me, pointing at the card reader. "Scan," says the bus driver who won’t even look at cash.
Delivery riders race around the city on scooters, on roads and sidewalks, bringing ice cream before it melts and steak before it cools...
"What else, what else?" urges the vendor at the market, even though I already have a full basket of fruit from him...
There’s no time and no patience. "Yalla, come on, move along," they hurry me as I debate whether to put tahini or amba—or both—on my falafel...
The fashion is dizzying and the women are stunning. The beach is full of people, and the cafés are buzzing with life.
And the food!!!! Oh God, the food!!!!
In one second I forget all my decisions not to eat gluten, sugar, fried foods, and not after 6 p.m...
Tel Aviv is a city that never sleeps. Life is full and action-packed day and night.
People live as if there’s no tomorrow.
Maybe because there’s no guarantee of tomorrow, and what we manage to do today is pure gain.
Of course, that’s true anywhere in the world—but here there’s an added sense of urgency.
There’s no serenity. People rush on the roads, honk, talk loudly on the phone, everyone shares their opinion even if no one asked...
I suddenly feel like a stranger when I stand in line and everyone cuts in front of me...
Maybe I’ve lost the urge... something in me stopped running, something in me is leaning back a little...
On the other hand, everyone gets my humor and no one thinks I’m too blunt...
The sun is blazing and I’m heading to the beach. To the women's beach. What a rare invention.
A beach for women only. Open three times a week.
Originally intended for religious needs, but in reality, women of all ages, colors, and clothing styles come to this peaceful beach.
Women covered from head to toe next to women in revealing bikinis.
No paddleball, no soccer, no loud music, no sexual tension.
The Mediterranean Sea is warm and pleasant—it’s magical May and I stay in the water longer and longer...
The sand is golden and soft, and for a moment, you can drink a beer in the warm sun and forget everything....
And then Friday evening arrives.
Public transportation stops for 24 hours and everyone gathers for dinner. Friday dinner. Every Friday. It’s the norm.
We eat fish and challah, drink wine and bless the Sabbath—while at the same time, the TV shows endless news...
Something’s always happening, usually something bad... everything is so intense.
According to the 2025 World Happiness Report, Israel—plagued by war and endless troubles—is still ranked eighth in the world.
How can that be?
What contributes to this sense of happiness is community resilience and mutual support, a spirit of volunteering, a sense of belonging, the climate, an active lifestyle, and an innovative economy.
✡✡✡
Bring them home now!!!
✡✡✡
And all the while the war goes on, corruption runs rampant, and beneath all the tough layers lies sadness and great hardship.
I, who wanted so badly to come for a visit, am already looking forward to going home.
See you in the next post.
🦄🌷🌟🦋
תגובות