חוסן רוסי ותשוקה מרוקאית Russian resilience& Moroccan passion

**scroll down for the English version but don't miss the pictures 💛

בתור ילדה אשכנזיה מקרית טבעון היה לי "פטיש" מטורף לאוכל מרוקאי, חריף, מתובל, מגוון ובסירים גדולים....

לא מצאתי את מבוקשי במטבחים של הסבתות שלי. האחת פולניה והשניה רוסיה. וגם לא במטבח הישראלי של אמא שלי.

כבר בגיל 12 יצאתי לנדודים במטבחים זרים.

הראשונה והנפלאה שפתחה לי דלת של נדיבות היתה אמא של אתי חברה שלי. אני לא זוכרת את שמה, ואולי גם מעולם לא ידעתי... קראו לה אמא של אתי.

נדחקתי למטבח הקטנטן שלה בין סירים ומחבתות ומנגבת צלחות מלאות ברוטב אדום חריף אש, עם חלה שבוצעים ביד ולא פורסים בסכין.

היא היתה קוסמת ואני הייתי מוקסמת. מחכה ליום חמישי ושישי ימי הבישולים ומוצאת כל תירוץ וסיבה לבוא לאתי.

אמא של אתי מצידה חשבה שאני נהדרת. הילדה האשכנזיה אוכלת חריף בלי למצמץ בעיניה הכחולות. בניגוד לילדיה הייתי מסיימת הכל מהצלחת מבקשת תוספת, מתלהבת, מרימה מכסים ,שואלת שאלות ובנוסף גם רושמת מתכונים והערות חשובות במחברת שלי. כמו למשל "שימי כורכום לפי העין"...

הייתי חוזרת הביתה ומתרגלת את זה על המשפחה שלי. אמא שלי תמיד הסכימה שאכנס למטבח ואעשה בו ניסויים. במשפחה שלי כולם היו מרוצים מהסידור הזה ואכלו בכיף זיתים מבושלים ומטבוחה.

המאמא השניה שהכניסה אותי בסודות המטבח היתה אמא של לוסי. חברת הנפש האילתית שלי. הכרנו בצבא. שתינו היינו מכיות בבה"ד 12 ובחופשים היינו נוסעות לסיני שהייתה בימים ההם עדיין בשטח ישראל. אבל לפני שהיינו נכנסות לסיני היינו עוצרות באילת לארוחת שישי אצל אמא של לוסי, אלן.

זה היה לא פחות חשוב מהנסיעה לסיני. שישי אצל אלן היה אירוע קולינרי מרגש. היתה לה סבלנות ללמד אותי ולהראות לי בדיוק איך מתבלים בלי משקל ובלי כפיות מדידה "ככה ברגש" היא היתה אומרת לי ומחמיאה "יש לך יד טובה לבישול".

והכל היה אדום וצהוב וחריף ונדיב מסחרר ומסעיר חושים.

זה הדג החריף של אוה. למותתתתת!!!!

ואז הגיעה אוה.

החברה הגאונה שלי. בגירסה מרוקאית עדכנית. רחבת לב, לפעמים עצבנית, פלפלית וחמה בדיוק כמו שצריך.

היא שנתנה את הגושפנקה להיותי נשמה מרוקאית בגוף רוסי. שם נפתחו כל סודות המטבח שעדיין לא היו גלויים. יחד עם סודות המסורת והתרבות המרוקאית, עם החום, המגע ומשפחתיות גדולה ומורחבת, אורחים ספונטניים, שולחן המתפקע מכל טוב, דיבור בקול רם והדמעות שמתפרצות כל כך בקלות, משמחה, מהתרגשות, מעצב וסתם מהגזמה.

כאן בא לידי ביטוי החוסן הרוסי שלי. גבירותיי ורבותיי רוסים לא בוכים. תוכלו להתייפח לצידי אני לא מתרגשת. תבכו אין בעיה. אני אטפח לכם על הגב ואעודד ואראה לכם את כל הסיבות לכך שהכל יהיה בסידר.

פה, באמריקה בעולם כה שונה תרבותית, תזונתית, מסורתית, אני משמרת מסורת שאימצתי לי עם השפעות נוספות שאספתי במשך השנים. הבישול שלי הוא פיוז'ן אבל על השולחן שלי תמיד יש ח"י סלטים. חריף ואדום ומלא רוטב ללקק את האצבעות. גם אצלי קורעים את הלחם ולא פורסים ותמיד יש קופסאות לקחת הביתה.

ליאורה חברה ישראלית ממוצא טריפוליטאי שבאה לבקר מלוס אנג'לס כמעט התעלפה מהדג החריף שעשיתי בשישי בערב. התקשרה לאחותה בישראל ואמרה: את לא מאמינה איזה דג עשתה הרוסיה הזאת.

ואין מחמאה יותר גדולה מזאת.

אגב, מחברת המתכונים המיתולוגית אבדה איפה שהו בין מעברי הדירות, מסעות בעולמות והחיים עצמם. אבל הזכרונות שמורים. כי הרי מה ששלך- שלך.....🌶🧄

Russian Resilience, Moroccan Passion

I was born an Ashkenazi girl in Kiryat Tivon, but from a very young age, my heart and taste buds belonged somewhere else entirely, in a Moroccan kitchen.

Spicy, colorful, full of life, that was my idea of heaven.

I searched for it in my grandmothers’ kitchens , one Polish, one Russian, but found no trace of it there. Nor in my mother’s good-hearted but very Israeli cooking.

So, by the age of twelve, I started wandering off… into other people’s kitchens.

The first door that opened to me belonged to Eti’s mom. I don’t remember her real name, maybe I never even knew it. She was simply Eti’s mom.

Her tiny kitchen was a paradise of bubbling pots and sizzling pans. I’d stand there, eyes wide, wiping up bright red sauce with pieces of challah torn by hand , never sliced.

She was a magician, and I was enchanted. I lived for Thursdays and Fridays, cooking days, and came up with every excuse possible to “just drop by.”

She adored me, the little Ashkenazi girl who ate super spicy food without blinking her blue eyes.

Unlike her own kids, I finished every plate, asked for seconds, lifted every pot lid, and scribbled down notes in my little recipe notebook: “Add turmeric by feel.”

Back home, I’d practice on my family. My mom didn’t mind at all, she gave me the kitchen and a free pass to experiment. Everyone was happy, and soon our table was filled with matbucha and cooked olives.

Then came Lucy’s mom, Ellen , from Eilat. Lucy was my best friend from the army, and every time we headed down south toward Sinai desert (back when it was still Israeli territory) we’d stop at Ellen’s for Friday dinner.

That stop was sacred.

Ellen’s kitchen was a celebration, no measuring spoons, no recipes, only heart and instinct.

“Like this,” she’d say, seasoning by feel. “You’ve got a good hand for cooking.”

Everything there was red and yellow and spicy and full of joy.

And then came Eva,

my brilliant friend. endlessly generous Moroccan friend.

She made it official: I was a Moroccan soul in a Russian body.

With her, I learned everything, not only about food, but about family, warmth, and emotion. The overflowing tables, the loud voices, the laughter through tears, and the tears that come for any reason at all: joy, sadness, excitement… or just because.

That’s when my Russian side kicks in. Because Russians don’t cry.

You can cry beside me , I’ll pat your back, give you tea, and calmly remind you that everything will be okay.

Here in America, a place so different in culture, food, and rhythm, I keep that Moroccan spirit alive.

My cooking is fusion now, shaped by all the kitchens I’ve loved, but my Friday table always has many salads, something red and spicy, and plenty of sauce for dipping with torn bread, never sliced.

And of course, there are always containers ready to take home.

Not long ago, my friend Liora, an Israeli Tripolitan from Los Angeles, almost fainted after tasting my Friday fish. She called her sister in Israel and said:

“You won’t believe this, a Russian woman just made the best spicy fish I’ve ever had!”

Honestly? I can’t imagine a greater compliment.

Somewhere along the way, my old recipe notebook got lost , between moves, travels, and life itself.

But the flavors, the stories, and the memories are all still here.

Because what’s truly yours, stays yours. 🌶🧄