שדרת הענקים
- carmel's point of view
- 22 במרץ
- זמן קריאה 3 דקות
***The Hebrew version followed by an English one.
היינו חבורה עליזה וקולנית.
ברכב אחד, מצחקקים, מפטפטים, ושומעים מוזיקה רועשת ונסענו ליערות הסקויה. שעה וחצי של נסיעה עליזה למעמקי צפון קליפורניה. כשנכנסנו אל תוך היער, קרה משהו בלתי צפוי, בבת אחת כולנו השתתקנו .
הדממה עטפה אותנו, והשקט הפך מוחשי כמעט כמו האוויר הקריר שסבב אותנו.
זה לא היה שקט מאולץ כמו בספרייה, אלא שקט אחר, עמוק יותר, כזה שלא מבקש ממך להתחשב באחרים, אלא מבקש ממך להקשיב – לעצמך, ליער, לנשימה שלך.
לרגע הרגשתי כאילו חציתי סף לעולם אחר, עולם שבו הזמן נמתח, והנפש נרגעת.
העצים העצומים, גבהו אל על כמגדלים קדומים, עמדו כזקיפים שומרי סוד. ככל שהעמקנו פנימה, ההליכה הפכה למדיטציה. הנשימות שלי הואטו, והמחשבות התבהרו. זה היה כאילו היער עצמו מפנה עבורי מקום, מעניק לי שקט שלא ידעתי שאני זקוקה לו.
אז נזכרתי במושג היפני "מקלחת יער" – חוויה שבה היער שוטף אותך, לא במים, אלא באנרגיה של חיים. המדע כבר הוכיח ששהייה ביער משחררת כימיקלים טבעיים של העצים, מחזקת את המערכת החיסונית, ומפחיתה מתח. אבל שם, בין עצי הסקויה העתיקים, לא הייתי זקוקה להסברים מדעיים – הרגשתי את זה.
יערות הסקויה שונים מכל יער אחר. הם לא ג'ונגל סואן ורטוב, אלא ממלכה דוממת ומלאת הוד. אור השמש מתקשה לחדור מבעד לצמרות, ותחושת ענווה מציפה אותך אל מול העצים בני אלפי שנים.
כשעזבנו את היער, הרגשתי אחרת. כאילו היער לקח ממני את העומס שהבאתי איתי והשאיר אותי קלה ונקייה יותר. לא היה צורך במילים – רק חיוך שקט של הבנה בין כל מי שחווה את הקסם הזה יחד איתי.
Avenue of the Giants
We were a cheerful and noisy group. We crammed into one car, giggling, chatting, listening to loud music, and drove to the Redwood forests. An hour and a half of lively travel into the depths of Northern California. But as soon as we entered the forest, something unexpected happened—suddenly, we all fell silent.
The silence enveloped us, becoming almost tangible, like the cool air surrounding us. It wasn’t a forced silence, like in a library, but a different kind—deeper. A silence that didn’t demand consideration for others but instead invited us to listen—to ourselves, to the forest, to our own breath.
For a moment, I felt as though I had crossed a threshold into another world, a world where time stretched and the soul found peace. The towering trees, rising like ancient skyscrapers, stood as sentinels guarding secrets. The deeper we walked, the more our steps turned into meditation. My breathing slowed, my thoughts cleared. It was as if the forest itself was making space for me, offering me a quiet I hadn’t realized I needed.
Then, I remembered the Japanese concept of "forest bathing"—an experience where the forest washes over you, not with water but with the energy of life. Science has already proven that spending time in the forest releases the trees’ natural chemicals, strengthens the immune system, and reduces stress. But there, among the ancient Redwoods, I didn’t need scientific explanations—I simply felt it.
Redwood forests are unlike any other. They are not bustling, wet jungles but a silent, majestic kingdom. Sunlight struggles to penetrate the treetops, and a deep sense of humility washes over you in the presence of these thousand-year-old giants.
When we left the forest, I felt different. As if the forest had taken the weight I had carried with me and left me lighter, cleaner. No words were needed—only a quiet smile of understanding among all who had shared this magical experience with me.
תגובות